השלמה עם מיניות בנישואים הטרוסקסואלים

כבר מגיל צעיר גדלתי באמונה שחיי ילכו בדרך הקונבנציונלית כמו הרוב. כנערה צעירה ההורים תמיד דאגו ללמד אותי שנישואים והקמת משפחה הם חלק מהותי מהחיים. כמו רבים אחרים סביבי, דמיינתי שאפגוש את הגבר המושלם, האביר על הסוס הלבן כמו שאומרים. אתאהב, אתחתן, אקים משפחה ואגדל ילדים משותפים לתפארת מדינת ישראל. אבל יחד עם זאת, ככל שהתבגרתי התחלתי לשים לב שהרגשות שלי כלפי נשים חזקים הרבה יותר מהרגשות שחשתי כלפי גברים.


המשיכה שלי לנשים הייתה שונה מהמשיכה שהייתה לי לגברים. האמת שבתוך תוכי תמיד ידעתי שאני לסבית, אבל להודות בזה בפני אחרים ובייחוד בפני המשפחה הקרובה היה נראה לי מסוכן מדי, באותה תקופה רק המחשבות על תגובתם של ההורים גרמו לכל גופי להתכווץ. אחרי הכל, יציאה מהארון במשפחה שמרנית כמו שגודלתי יכולה להיות מאתגרת ומרתיעה כאחד ואת ההשלכות שלה כלפי הקרובים אלינו אין תמיד לדעת. אז קברתי את רגשותיי האמיתיים והמשכתי את חיי כאילו כלום עד שבסופו של דבר התחתנתי עם גבר סטרייט, בתקווה שאהבתי אליו תאפיל איכשהו על תשוקתי העזה לנשים או שאולי יקרה איזה נס וחיי הנישואים יהפכו אותי לסטרייטית לחלוטין.

ככל שחלפו השנים, בעלי ואני בנינו חיים משותפים, גידלנו את ילדינו היפים, נהנינו מהחיים, יצאנו לטיולים משותפים וניצלנו את שלל ההנאות והאתגרים שיש להורות משותפת להציע. אבל משהו שם תמיד היה חסר - החיבור הרגשי הזה, המגע שאפשר לי להרגיש נאהבת, מסופקת ומספקת באמת. ככל שחלף הזמן המחשבות על רומן עם אישה לא הניחו לי, התחושות והחשקים רק הלכו וגברו.


בעלי, שלא היה מודע למאבק הפנימי שלי עם עצמי, המשיך לאהוב אותי ולתמוך בי ללא תנאי. המחויבות הבלתי מעורערת שלו רק גרמה לי להרגיש אשמה יותר על האמת הנסתרת שלי. בלילה, כשהעולם היה שקט והייתי לבד עם עצמי ומחשבותיי, לא יכולתי שלא לתהות האם לחיות בשקר שכזה שווה את כל היציבות והנוחות שבאו עם נישואינו.

בסופו של דבר, קיבלתי אומץ לספר לחבר קרוב ולחשוף את הסוד שלי במטרה לקבל עצה טובה שאולי תעזור לי להתקדם הלאה. ההקלה ששטפה אותי אחרי שסוף סוף אמרתי את האמת שלי לאותו חבר הייתה בלתי ניתנת לתיאור. החלטתי שהגיע הזמן לבוא ממקום נקי לבעלי ולשתף את המציאות האמיתית שלי בפניו, את התחושות שלי ואת החשקים המיניים שלי. כן ממש כך, מבלי להתחשב כלל בהשלכות הקשות האפשריות כאשר בניהם לא שללתי גם גירושים.

השיחה עם בעלי הייתה ללא ספק קשה ואמוציונאלית. ככל שהפנים את המידע שהעברתי לו כך נעשה חיוור ולבן כמו סיד, לא היה לו שמץ של מושג על רגשותיי האמיתיים לנשים במשך כל השנים האלו שאנו יחד מנהלים חיי משפחה "לתפארת". למרות כל המידע הקשה הזה שבעלי היה צריך לעקל, בהיותו האיש המדהים בעולם מבחינתי, הוא הקשיב, הזדהה ולא אמר לי מילה רעה אחת. הכול היה סביב אהבה והבנה. כעבור מספר שבועות הוא קרא לי לשיחה שבא הוא למעשה הכיר בכך שמגיע לי לחיות חיים אותנטיים ועודד אותי לרדוף אחר האושר.

למרות ששנינו נאבקנו עם ההחלטה הקשה, בסופו של דבר הסכמנו שפרדה היא הבחירה הטובה ביותר עבור שנינו ועבור משפחתנו. רצינו לשמש דוגמה טובה לילדינו ורצינו להעביר להם שאהבה, כנות ורדיפה אחר אושר צריכים תמיד להיות בראש סדר העדיפויות. בסופו של דבר, בעלי ואני נפרדנו בידידות, ויצאנו כל אחד למסעות החיים האישיים שלנו עם תחושה חדשה של מודעות עצמית וצמיחה.

כיום, אני חיה בפתיחות כאישה לסבית מוצהרת, מאמצת את האמת שלי ומוצאת נחמה בתמיכה של יקיריי הקרובים וחברים. המסע לקבלה עצמית היה ארוך ומפרך, אבל הוא הוביל אותי למקום של אושר והגשמה עצמית. מערכת היחסים שלי עם בעלי לשעבר נשארה חזקה, והידידות בננו עדיין שם כשאנחנו ממשיכים לנהל הורות משותפת וגידול תקין של שני ילדנו תוך שמירה על קשר עמוק של חברות וכבוד.

אני משתפת בסיפור האישי שלי בתקווה לתת השראה לאחרים שאולי מתמודדים עם המיניות שלהם במסגרת הנורמות בחברה או הציפיות החברתיות בסביבתם.
זכרו כי אף פעם לא מאוחר מדי לאמץ את העצמי האותנטי שלכם ולחפש את האושר שמגיע לכם.



לפוסט הקודם: לב חצוי: לחיות בין אהבה לתשוקה בימים לא נודעים     לפוסט הבא: האם אני לסבית? האם אני הומו? גלו את זהותכם המינית


בחזרה לקטגוריית הקהילה הגאה נשים
בחזרה לפינת הלהט''ב